כמעט בכל תרבות, עתיקה או מודרנית, קיימים מנהגי אבלות שהם בעצם מסורת שעוברת מדור לדור. מסורת כזו נועדה לעזור להתמודד עם הפטירה הכואבת ולכבד את זכרו של המת. ביהדות בעלת המסורות הרבות, ההלכה היא זו שמכתיבה מה יש לעשות מיד לאחר הפטירה ולאורך כל תקופת האבל. בדומה ליתר הלכות היהדות, יש הדואגים למלא אחר ההלכה באדיקות, בעוד שאחרים מקפידים רק על מנהגים מסויימים מתוך מנהגי האבל ביהדות.
ראשית, ההלכה היהודית מגדירה מי הם האבלים – אלו בעצם האב, האם, אח, אחות, אישה או בעל. תקופת האבל הראשונה, שהיא הזמן שעובר בין הפטירה לקבורה, נקראת תקופת האנינות ובני המשפחה האבלים נקראים אוננים. המנהג הראשון אותו יש לעשות מיד לאחר הפטירה הוא הדלקת נר נשמה או נר יזכור בבית בו עומדת המשפחה לשבת שבעה ולאחר מכן בבית הקברות עצמו נהוג לקרוע קרע קטן בבגד, לזכר חורבן בית המקדש ועם אותו בגד יש להישאר משך כל ימי השבעה.
גם בנוגע לטקס הקבורה עצמו, ההלכה היהודית מכתיבה מה מותר ומה אסור, קיימת חשיבות לקבור את המת ביום הפטירה ובירושלים אפילו קיים חוק האומר שאסור להלין מת, כלומר חל איסור להשאיר מת ללא קבורה במשך הלילה. ההלכה בנושא קבורה דתית גם קובעת איסור על קבורה בארון מתים ועל המת להיקבר עטוף בתכריכים לבנים כאשר הוא שוכב על גבו ופניו כלפי מעלה. במהלך טקס הלוויה קוראים קדיש על המת וכמעט בכל העדות ביהדות נהוג לשאת הספד ולומר דברים לזכרו של המת, כאשר הלוויה בעצם נחתמת במספר תפילות לעילוי נשמתו של המת.
מיד לאחר תום מסע הלוויה, מתחילה השבעה שהיא בעצם שבעת הימים שאינם כוללים את יום השבת, בהם יושבים האבלים בבית ומקבלים אליהם מנחמים. ניחום אבלים היא מצווה משל עצמה ביהדות. כפי שההלכה יודעת להחמיר בלא מעט תחומים, כך גם בשבעה, שבה אסור לאבלים לצאת מן הבית, לערוך פעולות שהיה נוהג לערוך בשגרה, או לעסוק בפעילויות שהנאה כלשהי בצידן. מעבר לכך, ביום הראשון לשבעה אסור לאבלים לאכול מן האוכל שלהם ונהוג כי קהל המנחמים עורך ארוחה לאבלים. בהמשך ימי השבעה על האבלים לשבת על הרצפה או על כיסאות נמוכים.
בנוגע למנהגי אבלות ביהדות, כמו ביתר נושאי ההלכה, לעדות השונות ישנם מנהגים שונים. לדוגמא, עדות מסוימות נוהגות לכסות את המראות בבית בזמן השבעה וברוב העדות גם אסור להתרחץ משך כל שבעת הימים. אך כפי שכלל יהודי העולם אינם אדוקים באותה המידה, את כלל מצוות ההלכה הנוגעות למנהגי אבלות, ממלאים לרוב רק החרדים האדוקים. יהודים חילוניים לרוב ימלאו באופן כללי אחר המנהגים הקשורים בקבורה או מצבות וגם ישבו שבעה, אך לא ימלאו אחר האיסורים המחמירים יותר.
אחד מהמנהגים העיקריים לאחר תום השבעה הוא הקמת מצבה. רבים טועים וחושבים כי הקמת מצבות היא מצווה מהתורה, אך למעשה מדובר במנהג עתיק יומין ולא בחובה. בחלק מן העדות נהוג להקים מצבה כבר ביום השמיני, כלומר בתום השבעה, אך במרבית עדות ישראל נהוג להקים מצבה עד לכ- 30 יום לאחר הפטירה. לאחר הקימה מן השבעה ועד יום ה- 30 לפטירה חל איסור על האבלים להגיע לאירועי שמחה כמו חתונות או בר מצווה ונהוג כי הגברים במשפחה לא מתגלחים או מסתפרים. ביום ה- 30 נהוג לעלות שוב אל חלקת הקבר ולערוך טקס גילוי מצבה.
על פי ההלכה, במקרים של פטירת אב או אם, מנהגי האבלות ממשיכים גם לאחר יום השלושים ועד יום השנה לפטירה. במשך השנה הזו, אסור לאבלים להגיע לאירועים משמחים כמו חתונות או מסיבות ובעדות רבות נהוג לאמץ את המנהג גם כאשר מדובר בפטירת בן משפחה אחר ולא רק אם או אב. כלל מנהגי האבלות ביהדות וגם בדתות אחרות נועדו בעצם לסייע למשפחת הנפטר, האבלים, להתמודד עם תקופת האבל ולא להמשיך ולשאת את הצער הלאה בהמשך חייהם.
