ישראל ידועה בימי הזיכרון וההנצחה של המתים, המצויינים בטקסים ממלכתיים ברחבי המדינה.
מוות הוא חלק מהחיים של כולנו ואנו מתמודדים עם האבל והשכול, כל אחד בדרכו האישית. מדינת ישראל נלחמת על בטחונה מיום הקמתה וקיים בה סוג של תרבות של אבל לאומי ושכול. אנו שייכים לעם אשר איבד רבים מהעם היהודי, עוד בטרם הצלחנו למצוא לנו מקום קבע, ומאז אנו ממשיכים לאבד רבים מבנינו ובנותינו, במוות במלחמות, בפעולות איבה וטרור ואף בתאונות דרכים. טקסי הזיכרון וההנצחה קיימים ברמה האישית והממלכתית. כבר בשלבי חיינו הצעירים מאוד, אנו נחשפים לימי הזיכרון הממלכתיים והם מלווים אותנו כישראלים כל חיינו.
טקסי זיכרון פרטיים מתקיימים בד"כ אצל היהודים פעם בשנה, לאחר מות בן משפחה וכל משפחה או חברה מבצעת אותו על פי מנהגיה. הטקסים הפרטיים יכולים להתקיים בחוג המשפחה – המשפחה נפגשת בבית העלמין לטקס אזכרה או בבית הכנסת. ישנם הבדלים בין עדה לעדה, באופן שבו הם מבצעים את טקס הזכרון שלהם. בעדות מסוימות נהוג לערוך ארוחה עם המשפחה והקרובים, כחלק מטקס הזיכרון.
בקבוצות פרטיות, כמו במושבים או קיבוצים, מקובל לנהל טקסי זכרון קולקטיביים, הכוללים מעין תוכנית אמנותית של ערב שלם, אשר בה מזכירים את אלה שאינם איתנו – בסיפור, בשירה ובכל דרך אחרת על פי בחירתם.
טקסי זכרון ממלכתיים – מדינת ישראל מעניקה מקום של כבוד ומשקיעה משאבים רבים בבהנצחה ובימי הזכרון. אנדרטאות רבות קיימות בבתי העלמין ובמוסדות רשמיים לאומיים, כדי לציין, להזכיר ולזכור את הנופלים, אשר במותם ציוו עלינו את החיים.
בימי הזכרון הממלכתיים, הטקסים מתקיימים בכל רובד חברתי אפשרי ונוגעים בכל תושב במדינה, גם באלה אשר אינם נוטלים חלק באופן ממשי בטקס מסויים. נהוג לקיים טקסים בבתי ספר ובכל מוסדות הציבור. ביום הזכרון לחללי צה"ל ונופלי פעולות האיבה, מופעלת צפירה כחלק מנוהג הזיכרון הלאומי, בתי העלמין הצבאיים פתוחים לביקורים ואף נהוג לבצע טקסים ממלכתיים.
בטקסים הממלכתיים שהמדינה אמונה עליהם, נוהגים לאפשר לבכירי הכנסת והממשלה לאמר דברים לזכר הנפטר, לבני משפחתו, קרוביו ושאר המשתתפים. המדינה אף עורכת טקס ממלכתי-לאומי לזכר חיילי צה"ל ביום הזיכרון, אשר משודר בכל אמצעי התקשורת. גם במהלך ימי הזיכרון, מערכת התקשורת הממלכתית והפרטית דואגות להציג ולהשמיע באמצעי התקשורת תכניות המתאימות לימי האבל והזכרון.
