כשברקע מתרפק נוף הגבעות היפהפה של הגליל התחתון, חורש ירקרק גובל בשדות חקלאיים ושדות בור, ניצבת על עמדה האנדרטה לזכר השואה בבית לחם הגלילית: רחבה ובה בימת אבנים נמוכה שעליה שישה עמודי אבן המצטיירים כמעין מצבות דחוסות; עמודי האבן נטויים, חלקם נדמים כמטים ליפול, אך נשענים אחד על משנהו והשמאלי שביניהם זקוף באופן יחסי; הם ערוכים בתנוחה שבה, כביכול, הנפילה – התמוטטות נבלמת. הפרשנות כמעט מיותרת. ששת העמודים – שישה מיליונים המה, והנפילה?! כאמור, הפרשנות מיותרת. משמאל לסדרת העמודים ובקדמתה ניצבת קוביית אבן חלולה דמוית באר, אפשר שבאה לסמל תחייה ושיקום. על הדופן הקדמית שלה כתובת מבארת: "לזכור ולא לשכוח – יד זיכרון הוקמה על ידי בני בית לחם הגלילית, דור שני לשואה […]"; ובהמשך, כך מתברר למי שראה את האנדרטה מרחוק, מדובר בהנצחה למשפחותיהם של התושבים במקום. בהתקרב הצופה עוד יותר, יבחין ברשימות השמות הצפופות המכסות את העמודים, שמות המייצגים את אותן משפחות שלזכרן הוצבה האנדרטה. נמצא שמדובר באנדרטה בעלת סמליות לאומית בולטת המתייחסת לששת המיליונים, אך מתפקדת גם כסוג מסוים של הנצחה קהילתית; קהילת ההווה מנציחה את העבר; בני המקום ובוניו, אלו שהכו כאן בגבעות שבשולי העמק שורשים חדשים, מנציחים באבן את שורשיהם המקוריים שעלו בעשן.
