דגנית כותבת לאמה: "חודש את לא איתנו ונראה שלא עזבת. הבית נשאר כפי שהיה, מחכה שתחזרי, הנעלים, הבגדים הכל קפא כאילו נסעת לחופשה וכבר חוזרת. בלתי נתפס, נכנסת לבית החולים עם רגל כואבת, לא היה לך מושג על מה המהומה ולאחר שלושה שבועות הגוף לא יכל יותר ושחררת. כל ערב אמרתי לך לפני שהלכתי "אמא אני איתך בכל דרך שתבחרי. אם תבחרי להילחם, אלחם איתך. אם תבחרי לשחרר, אשחרר אותך" הבנתי ללא מילים מה רצית, רצית לנוח, רצית להשתחרר ולא להרגיש יותר כאב. רצית שלווה וקיבלת את מבוקשך, בדרך הקצרה והקלה שיכולתי לבקש עבורך. רצית שלווה וקיבלת. נוחי על משכבך בשלום, השקיפי מלמעלה, בטוחה שתהיי גאה. אוהבת אותך אמא"
